Featured Posts

פעילויות להורים ולילדים + הנחיות

February 22, 2015

1/1
Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload

Search By Tags
Please reload

Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

מציאות אבסולוטית , מי רוצה אותך בכלל?

February 29, 2020

לפני מספר לא רב של שבועות, ביקרתי בגן עדן בעודי בחיים. זה היה אחר צהריים שגרתי של אמצע השבוע, ביקרתי עם ילדיי התאומים בני ה-3 בגן מאיר בתל אביב. תקלטו את התמונה: עלי שלכת רוקדים ברוח, הציפורים קוראות בשמחה, אפילו העורבים! והשמש האהובה מלטפת את פני העוברים והשבים... כן – הייתי במצב רוח פיוטי. בזמן שישבתי על ספסל, הילדים שלי רצו להם ביחד, רדפו אחרי יונים, צחקקו, התבוננו בדגים בבריכה, ברחו מחתולים. רק ישבתי והתבוננתי, וחלום בהקיץ התגנב לו לראשי: מישהו שם למעלה החליט לתת לי לטעום מגן עדן וכך ממש זה נראה כשאתה שם. כן! ככה נראה יום טיפוסי במקום שכולו טוב.

 

באותו הרגע, הזדהיתי עם הרעיון, החלטתי להתמסר אליו, האמנתי בו בכל ליבי, אך גם הייתי מודע לכך שאני משחק ובורא. אני זוכר שנהניתי מחדוות היצירה, מהעובדה שבעזרת הדמיון, אני יכול לשחק ב"כאילו", להשהות לרגע את המציאות האפורה ולטבול כל כולי באופן מודע ביצירה צבעונית ונעימה.

 

אני גם זוכר שהבחנתי שלא הכל מושלם בגן עדן, ושאני מקבל גם את חוסר המושלמות. למשל: אחד הילדים התחיל בבכי קטן, אחר כך הם שיחקו קרוב מידי לאיזה ברנש מפוקפק שכוב על הספסל, אחר כך נשענו מידי על גדת הברכה. הכל, כך דמיינתי לעצמי, קיים גם בגן עדן, ויש כמה רגעים שכאלה שבלעדיהם הסיפור היה משעמם, ולכן גם הטוויסטים הקטנים הללו בעלילה, גם הם חלק מהשיר הפיוטי הנפלא הזה.

 

חוויית היצירה הזו נצרבה בי. זו יצירה הדומה לתוצר עורך הוידאו: יש סרט מוגמר- שמציג סיפור ברור עם התחלה, אמצע וסוף, והמקור שלו הוא בערימות על ערימות של חומרי גלם  דוממים ונייטראלים. הם שוכבים על חדר העריכה, עד שמישהו מגיע ו"רוצה לעשות עם זה משהו", לספר סיפור. "ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי" – אמר מיכאלנג'לו. תמצית הרעיון היא לקחת את בליל האובייקטים חסר הפשר המקיף אותנו, להתמקד באחדים ולסנן את כל השאר. ביצירתיות, במשחקיות, עם המון כוונה והתמסרות... ביני לבין עצמי גם קראתי לפעולת היצירה בשם: "כריית מציאות". רציתי להוסיף קצת מהקסם הזה אל חיי היומיום שלי כי הרגשתי שזה אוצר אמיתי, אקט תרפויטי במלא מובן המילה. אמרתי לעצמי, למה שלא אתמסר מידי פעם לסיפור, למשחק. אקח יום שגרתי ואהפוך ליום האחרון של שארית חיי. אולי אהיה קצת מיכאלנג'לו.

 

אני חושב שאנו עוסקים באופן טבעי בעבודת גילוף מלאכים (או שדים) מתוך שיש, שכן אין בנו היכולת לתפוס את האמת האבסולוטית. נגזר עלינו לחיות בתוך נרטיב, אמת סובייקטיבית, שהיא בהכרח חלקית. "אמת", או מציאות, שהיא מסוננת ונתפסת חלקית על ידי חושינו המוגבלים. אין לנו היכולת לתפוס את האמת בכללותה.

 

אני עוצר רגע בשביל דיסקליימר קצר. אני רוצה לכתוב משהו על ביון, ועל רעיון הO וההתקרבות אל הO במהלך אקט תרפויטי. קיים ספר מופלא - "על מציאות חושית ונפשית" מאת גילית הורויץ. בספרה היא מתחקה אחר מחשבותיו של ביון והיא מנגישה את גאוניותו לקוראים. ככל שאני מתקדם, גוברות בי תחושות אי נוחות. אי הנוחות היא המנוע לכתיבת קטע זה. אני רוצה לכתוב על הסיבות לאי הנוחות אך מרגיש שזה מסוכן לכתוב על ביון, כי איום חוסר הדיוק מרחף באופן תמידי כעננה. אני מרגיש שאוכל לשחרר מעצורים רק אם אתחייב להתייחס בלעדית לאופן האינדיבידואלי שבו ביון "מתממש בתוכי" בלבד. אני מקווה שהפער בין זה לבין כוונותיו המקוריות הוא קטן.

 

אז אמרתי שאין לנו את היכולת לתפוס את האמת בכללותה אבל אני גם אומר שאין טעם בכך. אמת אבסולוטית היא אמת חסרת יצירה. היא שממה של אובייקטיביות חסרת סובייקט. היא נטולת אופטימיות, וגם נטולת פסימיות, ורק אדישות דחוסה ממלאת אותה. הבריאות האנושית הטובה, כך אני מאמין, סודה הוא בפעולת "כריית מציאות" חיה וחיובית מתוך אבן קרה. אני מאמין שחכמי עבר כבר הבינו את הקשר בין פעולת הבריאה לבין שם העצם בריאות. אדם בריא הוא בהכרח אדם בורא. בריאה יצירתית בהכרח איננה אדישה וכרוכה במידה מסוימת של אמביציה. בריאות לא טובה כרוכה בבריאה של תוצר שלילי וכואב. בריאות טובה כרוכה בבריאה של יצירה נעימה ומיטיבה.  

 

כאן מתרחשת בי התנגשות עם רעיונותיו של ביון, כי האמת האבסולוטית, לדידו של ביון, היא יעד תרפויטי (בלתי ניתן להשגה אמנם). המציאות האבסולוטית זוכה לכינויים רבים: המציאות כפי שהיא לעצמה, המציאות האולטימטיבית, האמת האבסולוטית... או בקיצור ה-O. הרעיון של הO מואדר, זוכה לכינויים כמו אלוהות ואינסוף.

 

ביון עוסק בדרך שבה ניתן לצמצם את הפער בינה למציאות הסובייקטיבית הנתפסת. אני קורא הרבה את ביון, מתחקה אחר מחשבותיו, ובאופן כללי מוצא עניין רב מאוד ברעיונותיו. לאורך עשרות שנים הוא כתב על האופן בו המטפל יכול ליצור מגע עם האמת האבסולוטית ולצמצם את המרחק בין הנתפס בחושים (המציאות החלקית הסובייקטיבית שלנו) לבין הקיים- לכשעצמו והטרנסדנצנטי. האנליטיקאי חייב, לדעתו, להשאיר את הידע, הדעות והמחשבות הקדומות- על המטופל כמו גם על התיאוריות – מחוץ לחדר הטיפול. לפחות זמנית. הוא גם חייב להזניח את האמביציה להיות "מטפל טוב" ובעל ערך. לחילופין, עליו לנקוט ב"אקט של אמונה" ובכך להפתח לקליטת המציאות כפי שהיא. כלומר- להניח כהנחת מוצא שהמציאות הינה בלתי נתפסת ובלתי מושגת, ובכך ליצור מגע עם ההתמרות של המציאות האולטימטיבית, שבאה בצורת תופעות, מחשבות, פעולות, הלוצינציות והעשיות שמייצגות כולן את אותה מציאות.

 

אך לא פעם אני תוהה אם אני מסכים כאן עם ביון. האם אכן על התרפיסט המעוניין למלא את מלאכת התרפיה הקדושה, לעסוק בצמצום הפער בין הנתפס לבין ה"לכשעצמו"? יש הרי כמה דרכים לייצר תרפיה, ואחת העוצמתיות שבהן היא בניית נראטיב חדש וחיובי. מנסיוני, העזרה למטופלים יכולה להגיע מגישות רבות ומגוונות, התנסות המטפל או המטופל בחוויית הO הנשגב היא רק אחת מהן. וכהערה קצרה אני אוסיף, שהמילים הנגזרות מכתביו של ביון : "מטרת התרפיה היא יצירת אפשרות להתמרה במציאות הנפשית של המטופל, על ידי איפשור הביטויים האינסופיים של הנפש האינסופית" נשמעים לי תלושים להחריד. לא פגשתי מטופל אחד שכך הסביר לי את הסיבה לבואו אלי.

 

אני טוען שיש מקום ל"צמצום" האינסופיות, יש מקום להצמדות אל האמת הסובייקטיבית דווקא, מקום שיכול לבוא לידי ביטוי בערך התרפויטי האדיר למילות נחמה כמו "לא באמת יכולת למנוע את זה, אתה עשית כל שביכולתך כשזה קרה לך...." .

 

ואם במילות נחמה עסקינן, מבחינתי יש נעלם גדול בדבריו של ביון. נחשוף את הנעלם כשניקח את הפסיכותרפיה הבודהיסטית, שהיא בעיני קרובת משפחה לפסיכותרפיה הביוניאנית בכמה מובנים. הראשונה טוענת שעל המטפל להרפות מהגדרתו כמטפל. הסבל האנושי נובע מהיאחזות של התודעה ברעיון ה"אני" (ביון אולי יגיד שאין לנו דרך לדעת מהו באמת ה"אני"), בעוד שלמעשה אין "אני" בעל מהות קבועה. דבר אינו קיים לכשעצמו, אין "אובייקטים – כפי – שהם – לעצמם" במובן שלא ניתן להפריד בין השפעת הצופה על הנפצה. נראה לי שלמרות ששתי התפיסות אומרות על פניו את ההפך בעניין זה, הן גם מבטאות, פרדוקסאלית, רעיון דומה  -  הגילויים, החוויות, הזיכרונות, כולם חלקיים ושונים בתכלית מהדבר לכשעצמו (הנצפה) ואין לנו איך לקלוט את הדבר לכשעצמו.

 

פכפוך הבריכה בגן מאיר קסום בעיני, אך אני רחוק מלקלוט את התופעה הזו כפי שהיא לעצמה ב"מציאות האולטימטיבית" . אין לשכוח את השפעת מצב רוחי הפיוטי של צהרי יום רביעי על האופן בו אני תופס את הפכפוך. הצליל לכשעצמו הינו "ריק" , וכדי לחוות עד כמה הוא ריק, עלי להכנס באמצעות תרגול למצב תודעתי מיוחד, ורק כך נוכל להתנסות באותה מציאות עליונה, שאינה מוגבלת על ידי ההכרה המוגבלת שלי...  רק כך אוכל לגרד החוצה את המשמעות הרגשית שהטענתי אל תוך הפכפוך. משמעות רגשית, שמביאה אותי להאחז בצליל הנעים ולהתמכר למחשבה שהוא נצחי, היא המובילה גם לסבל בחיי.

 

אז מהו הנעלם בדבריו של ביון. משל בודהיסטי ידוע מתאר את החוכמה ואת החמלה כשתי כנפיה של ציפור. החוכמה היא התובנה, הידיעה, המצב התודעתי שמתאר ביון, היא הזנחת הזיכרון והרצייה, היא ההבנה באשר למהות הדברים בעולם וקיומם הטרנסצנדנטי. היא מצב, הבודהיסטים יקראו לו  מדידטיבי ,שמאפשר קליטה ללא עיוותים. והחמלה מה היא? היא הדבר שכולנו זקוקים לו, ובמיוחד אלו הנמצאים בסבל עמוק בגלל ההיאחזות שלהם בדברים זמניים. איזה נפח תופסת החמלה בדבריו של ביון? חמלה היא הדבר שהביא אותנו המטפלים לבחור בפסיכותרפיה כדרך חיים, חמלה היא הדבר שמשאיר אותנו במקצוע הזה יום יום, גם כשקשה. איך זה שהדבר הראשיתי הזה כה מוסתר בתוך הכתבים? וכך מצטיירת לה ציפור בודהיסטית אומללה, בעלת כנף חוכמה עבה וכבדה וכנף חמלה צנומה ופגיעה.

 

אני לא שופך את התינוק עם המים, ובהחלט חשוב להפנות קשב זהיר, נקי, שקט, צנוע, לדבריי המטופל כדי לעזור לו. אך לדעתי יש מקום בחדר התרפיה גם לסופיות, ליצירתיות, למרחב פוטנציאלי, לSurplus Reality  של מורנו, לחיבור וכתיבת נרטיב חדש וסובייקטיבי המושפע מרצייה, ממוטיבציה לחיים טובים יותר, ממשחק ודמיון, מהתרחקות מהמציאות – לכשעצמה. חמלה אנושית היא בהכרח התרחקות שכזו.

Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now